מה הדבר הראשון שאנחנו עושים כבני אנוש בעולם הזה? למה כולנו זזים כשאנחנו שומעים מוזיקה? כל סוג של תנועה עם מוזיקה או ריקוד, מה הם גורמים לנפש שלנו? למה כדאי כבר עכשיו לפנות מקום בסלון, להגביר את המוזיקה שאנחנו אוהבים ולהתחיל לזוז?
תנועה וריקוד הם חלק מרגעי האושר שכולנו מחפשים כל הזמן.
כשזוג הורים לעתיד מגלים שהם בהריון, הרגע הראשון שבו האם מרגישה שיש לה יצור חי בבטן הם על ידיי תנועותיו של העובר. כל בעיטה, תנועה קלה של היד או כל תזוזה של גוף העובר נותנת סימן חיים שהכל בסדר. ההורים באותו רגע שמחים ומאושרים, והתזוזות של העובר הן סימן שהכל תקין.
בשנה הראשונה שלנו כיצורים חיים בעולם הזה אנחנו לא מפסיקים לנוע בצורה זו או אחרת. כשאנחנו שומעים מוזיקה מתנגנת ברקע אנחנו מתחילים לזוז, ליצור מן ריקוד שלא נגמר עד שהמוזיקה נעלמת. תנועה וריקוד הם חלק מהנשמה שלנו, מהאינסטיקטים הכי טבעיים שיש לגוף האדם. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו חוסמים את האינסטינקטים הטבעיים שלנו כי אנחנו מציבים לעצמנו חומות לא רצויות כמו מבוכה, בושה, פחד ועוד. כולנו מחפשים רגעי אושר: הם זמינים לנו כל כך, אבל מי שחוסם אותם הם דווקא אנחנו.
אספר לכם בקצרה על הסיפר שלי כרקדן. מהגיל שאני זוכר את עצמי כשמוזיקה התנגנה ברקע, הגוף שלי התחיל לזוז באופן טבעי לקצב וזה פשוט הרגיש נפלא וטבעי. מגיל צעיר ידעתי לשחרר את הרצון הזה להתחיל לנוע. מי שזיהתה את הכשרון שלי ראשונה היא אמא שלי. היא מספרת: "היית יכול להיות סגור שעות בחדר עם מוזיקה ברקע ולרקוד באופן חופשי". היא גם סיפרה שהיא הייתה מסתכלת מדי פעם ופשוט נהנית לראות איך הכשרון הטבעי שלי מתפרץ החוצה.
כשהייתי בן 7, הוריי חזרו מטיול גדול באירופה. אמא שלי נגשה אליי בגאווה גדולה ואמרה: "ראינו רקדנים בדיוק כמוך וזה היה פשוט נהדר". היא כמובן שיתפה את אבא שלי, אבל הוא כגבר האמין שבנים לא אמורים לרקוד. התקופה היא שנות ה-80 כשהעולם היה קצת חשוך, ולא הרבה בנים היו רוקדים בתקופה הזאת.
בקצרה, התחלתי לרקוד בצורה מקצועית רק לקראת גיל 18.
אחרי הצבא עברתי לניו יורק, ארה"ב והגשמתי שם לא מעט חלומות כרקדן.
אני שמח מאוד שלא נתתי לאף אחד לחסום אותי מלנוע בדרך שלי. פרצתי לא מעט גבולות בכדי שאף אחד לא יחסום אותי או יביך אותי באהבה הגדולה שלי – תנועה וריקוד. אני מאוד מאמין שכולנו כבני אנוש אוהבים וצריכים לנוע ולרקוד. אלו רגעים שעושים לנו כל כך כיף. תנועת הגוף למוזיקה היא ריפלקס טבעי ונורמאלי של הגוף. מי שיושב בצד וחושב שזה מגוחך מתעלם מהצורך הטבעי שלו. לצערי, זה קורה לרבים מאיתנו בגלל המסחומים שאנו יוצרים במהלך החיים הבוגרים שלנו, לאינסטיקטים הטבעיים והטובים שלנו.
לנוע לצלילי מוזיקה אלו רגעי אושר עילאיים וקשה לתאר במילים את ההרגשה המופלאה הזאת. גם בימים שקשה, ושגרת החיים שוחקת – אין כמו הרגע הזה שאתם לא מוותרים לעצמכם, מפנים את החדר, שמים מוזיקה ופשוט זזים.
לפעמים זה לא פשוט בהתחלה, אבל בסוף אימון עם מוזיקה, שיעור זומבה או כל שיעור ריקוד, התחושה היא שהגוף נושם בצורה אחרת. הגוף פתאום חי, מלא באנרגיות טובות ומוצף באושר שאין לתאר.
לרקוד זה חופש. חופש של הגוף שלנו ממעצורים, ממחשבות לא טובות ובעיקר הרגשת אושר עילאי.במיוחד בתקופה הזאת, החופש שלנו לא נמצא מעבר לים או מחוץ לבית אלא במרחק תנועה עם מוזיקה טובה.